מאמרים

פנחס כהן גן "הבונקר" –

הזהות ההפוכה של פנחס כהן גן

ניצה גונן ודלית שרון

רקע לסרט
במוקד הסרט עומד פנחס כהן גן כאמן טוטלי אשר נסיבות  חייו, אישיותו ויצירתו האמנותית שזורים באופן הדוק ובלתי ניתן להפרדה במציאות החברתית והפוליטית בארץ  כהן-גן מהווה מראה רב כיוונית למציאות הישראלית, הוא יוצא אל עבודותיו ממקומות אישיים אינטימיים וביוגרפים ומצליח  בנושאים אקוטיים להקדים את זמנו ולומר דברים נוקבים שקשורים במצבים חברתיים פוליטיים ואנושיים  קשים וכואבים.
הסרט ידון בשאלת האמנות הטוטלית תוך עימות האמן עם עבודות שעשה בעבר דרך מפגשים עם אנשים ועם מקומות שקשורים בנושאים איתם הוא מתמודד גם היום.


פנחס כהן גן ,הוא זאב בודד, אף פעם לא השתייך לשום קבוצה ובכל זאת תמיד נחשב לאמן משמעותי בזירת האמנות הישראלית, זה מצב שאולי מייצג את כל קיומו בארץ כפליט ממרוקו, שם נולד  וגדל ב42 עד שעלה לארץ עם הוריו וארבעת אחיו בגיל 7. את ילדותו עבר בקריות  בסביבה של יוצאי אירופה ניצולי שואה (בעיקר מגרמניה) . שם נחשף לתרבות האשכנזית המערבית, ללימודי ציור בעין הוד ולחוויות תנועת הנוער והנח"ל. אך במקביל ראה את הסבל וההשפלה של אביו שהיה מכובד במרוקו ואיבד את כבודו עם העלייה ארצה. הדבר פגע בו מאד ויצר לו טראומה עימה הוא מתמודד בעבודותיו שוב ושוב כל פעם מזווית שונה ומפתיעה, עד היום.
   כבר בראשית שנות השבעים היה בין האמנים הראשונים בני עדות המזרח שעסק בשאלת זהותו ובשאלות תרבותיות לגבי מקומנו בין התרבויות כשהוא מזהה את עצמו עם הפליט הפלסטינאי מחד. ועם ניצול השואה מאידך. מתיישב באוהל ביריחו, יוצר דיאלוג עם ערבי מעכו ונוסע עד אנטרקטיקה, לוס אנג'לס וככיף התקווה הטובה ומצד שני נוסע לגרמניה, קורא את היטלר ומפתח תיאורית על הקורבן.

הוא פורש ממשרת פרופסורה בבצלאל על רקע עלבון הקשור במוצאו המרוקאי ומשלם על כך מחיר יקר של משפטים ממושכים ויקרים  מה שפוגע בבריאותו והוא לוקה בהתקף לב באמצע  ביקורות בבצלאל .עובר לתל אביב ומוצא את עצמו חי ערירי בדירת שני חדרים מוקף בערימות ערימות של עבודותיו ועסוק בתיעוד האובססיבי שלהן. חייו הם רוטינה   .....

הוא תמיד מזהה את עצמו בצורה דיכוטומית דרך מה שהוא אינו. עם כל נסיעותיו הרבות אין הוא מעונין לנסוע למרוקו- הוא נכנס לבעיית ההשפלה של הוריו דרך הזדהות עם יוצאי גרמניה כניצולי טראומה (כמוהו) אך עם כל הזדהותו הוא מזהה את העובדה שאותם ניצולים הם אלה שכקורבנות היו חייבים גם להשפיל את הוריו. ומתיישב במחנה פליטים ביריחו כפליט מזרחי ממרוקו, ככובש ישראלי  וכפגוע פעולת טרור.
ככל שהוא מחפש את זהותו יותר הוא מגיע למסקנה שהאמנות היא ביתו היחיד והיא הזהות היחידה שלו, וכך הוא מוצא את עצמו חי ערירי בדירת שני חדרים קטנה בתל אביב כשהוא קבור תחת ערימות על ערימות של ציוריו, ומארגן את חייו ברוטינה שהיא כמעט ריטואל של יצירה : בין הציור בסטודיו לבין המנוחה והכתיבה. והתיעוד של עבודותיו, והוא עצמו
בטוטליות הופך להיות היצירה של עצמו.
כהן גן הוא מעל הכול ואחרי הכול צייר ממעלה ראשונה, הוא אמון על השפה ואף מתייחס אליה כאל מדע צרוף, בספריו הרבים הוא מנסה ליצור מילון מדעי של שפת הציור, והוא רואה את כל עבודתו (הוראה , חקירה, יצירה) כחלק מהוויה של מדע ואמנות כאחד.
על רקע דרישתו לקבל משרת מדען ועל רקע עלבון הקשור במוצאו המרוקאי (שוב חיבור שרק אצל אדם כמו פנחס כהן גן יכול להיווצר בצורה כל כך נחרצת ) הוא פורש ממשרת פרופסורה בבצלאל ומשלם על כך מחיר כבד, מצבו הנפשי מתערער, הוא לוקה בהתקף לב, ונכנס למסכת של משפטים שגוזלת את כל כספו וכוחו.
הוא עובר לתל אביב וחי ערירי בדירת שני חדרים, מוקף בערימות של עבודותיו ועוסק בסידורם תחת קרטונים חומים ובתעודם. אמן במשבר אך בהחלט לא בסוף דרכו,
בזמן כתיבת התסריט אלו עבר סטודיו,  פרסם ספר, שוקד "על יומן יצירה" ועובד על סדרת עבודות\מחקר חדשה.
הסרט אינו סיכום.
 

פנחס כהן גן הוא אחד מעמודי התווך של האמנות הישראלית בשלושת העשורים האחרונים , באישיותו 
,ביצירותיו ובנסיבות חייו, הוא מהווה מראה רב כיוונית למציאות הישראלית, מאחר והוא יוצא אל עבודותיו ממקומות אישיים אינטימיים וביוגרפים  ומצליח לומר דברים נוקבים שקשורים במצבים חברתיים ופוליטיים. במספר נושאים הוא הקדים את דורו כשהעלה נושאים קשים על סדר היום, אם זה בעיית העלייה המזרחית, נושא שנמצא היום בראש הדיון מהציבורי, בעיית הכיבוש וכו' ותמיד הוא מאיר את הדברים מזווית מיוחדת לו ובשפה אמנותית נקיה.

מחשבות והגיגים - דלית שרון

כאמנית, אשה אני שואלת את עצמי שוב ושוב שאלות שמטילות ספק בדרך בה בחרתי - להיות אמנית ובמקביל גם לחיות חיי משפחה עם ילדים ולהמשיך להתפתח גם בערוצים שאינם קשורים ישירות לאמנות ואולי אפילו עלולים לעצור אותי ולא לאפשר לי את הזמן והמיקוד שהאמנות דורשת, כנגד עיני עומדת דמותו של האמן הטוטאלי, האמן שמבהיר שוב ושוב שאמנות וחיים אחד הם, אך לא מרחיב את מעגל חייו מעבר לעצמו ולאמנותו, הוא סגור במעגל חייו כמו בבונקר, עם מערכת לוגית מורכבת ומלאה סתירות פנימיות , אך הוא מסוגל לתפקד בה בצורה יחסית שלמה ולפרוץ ממנה בעוצמות ובמידת דיוק מעוררי קנאה. נכון, הדבר עולה לו כמעט בשפיות דעתו, הוא חי בשולי החברה אך מצליח למשוך את הזרקורים אל תוך הבונקר שלו ולהאיר ממנו את מה שרצה להאיר ושוב להסתגר בסטודיו במאבקי הקיום וההישרדות של אדם שכל חושיו חשופים כל הזמן מוכן להסתער על יצירתו בכל רגע 

הוא אוסף באופן אובססיבי עוד חומרים לעבודותיו הבאות. כל בדל מחשבה, כל מפגש עם הרחוב האמיתי או הווירטואלי הינם עוד פרט בקומפוזיציה של החיים שמטרתם מחודדת וברורה - האמנות.
אחד האמנים הבולטים בצורת חייו הטוטאלית הוא פנחס כהן גן.

חייו וחיי הפוכים. הוא היה מורה שלי בבצלאל , הוא הנזיר של האמנות ,ואני באתי לעולם האמנות עם הרצון לתפוס את החיים כולם. אבל לשנינו הצורך העז לעשות אמנות מדויקת וללא פשרות. האם צורת חיי מובילה אותי לפשרות  ודרכו של כהן גן מאפשרת לו את הדיוק אליו אני כל כך שואפת?
המשיכה אל האמן הטוטאלי הפגישה אותי עם כהן גן באמצע החיים, בין ניסיון לגדל ילדים ברוגע לבין ניסיון לגנוב כל דקה אפשרית ליצירה כשמעל הכל מרחפת התפישה שבעצם החיים זה אמנות.

 

אל מול חיינו, ניצה ואני  אמניות באמצע חייהן, המנסות לגדל ילדים ולנהל חיי משפחה נורמטיביים בלי שהדבר יפגע בעוצמה ועומק של יצירתנו,  עומדת דמותו של האמן הטוטאלי, האמן שמבהיר שוב ושוב שאמנות וחיים אחד הם, אך לא מרחיב את מעגל חייו מעבר לעצמו ולאמנותו, הוא סגור במעגל חייו כמו בבונקר, עם מערכת לוגית מורכבת ומלאה סתירות פנימיות, שרק בה הוא מסוגל לתפקד  בצורה יחסית שלמה. אך כשהוא פורץ ממנה , הוא עושה זאת בעוצמות ובמידת דיוק מעוררי קנאה. והוא מראה שכל כאביו האינטימיים היותר אינם אלה מצוקות העם כולו.
נכון, הדבר עולה לו כמעט בשפיות דעתו, הוא חי בשולי החברה אך מצליח למשוך את הזרקורים אל תוך הבונקר שלו ולהאיר ממנו את מה שרצה להאיר ואז, כמו עוף החול הוא שב ומסתגר בסטודיו במאבקי הקיום וההישרדות של אדם שכל חושיו חשופים כל הזמן מוכן להסתער על יצירתו בכל רגע    או : אוסף באופן אובססיבי עוד חומרים לעבודותיו הבאות. כל בדל מחשבה, כל מפגש עם הרחוב האמיתי או הוירטואלי הינם עוד פרט בקומפוזיציה של החיים שמטרתם מחודדת וברורה  - האמנות.

הדילמות הקיומיות של פנחס כהן גן שזורות באופן מוחלט עם הבעיות שעומדות בראש סדר היום הלאומי....

כאדם ברמת רגישות גבוהה כשל כהן גן הוא חווה כל ארוע שמתרחש במדינה הרבה לפני כולם ובעוצמות גבוהות מאד וכך הוא עומד כמו המתריע שעומד מן הצד קצת מנודה אך קולו תמיד נשמע .

בראש מעייניו של כהן גן , כמו גם במדינה , עומד חיפוש מתמיד ואובססיבי אחר זהות. כמו תלוש, הוא משוטט בעולם כולו, כדי להבין מי הוא.
כהן גן מחפש את עצמו דרך האחר, כפליט ממרוקו, ,וכישראלי, ככובש, וכפגוע פעולת טרור, כאמן וכמורה.  , שכנגד עיני עומדת דמותו של האמן הטוטאלי , האמן שמבהיר שוב ושוב שאמנות וחיים אחד הם, אך לא מרחיב את מעגל חייו מעבר לעצמו ולאמנותו, הוא סגור במעגל חייו כמו בבונקר, עם מערכת לוגית מורכבת ומלאה סתירות פנימיות , אך הוא מסוגל לתפקד בה בצורה יחסית שלמה ולפרוץ ממנה בעוצמות ובמידת דיוק מעוררי קנאה. נכון, הדבר עולה לו כמעט בשפיות דעתו, הוא חי בשולי החברה אך מצליח למשוך את הזרקורים אל תוך הבונקר שלו ולהאיר ממנו את מה שרצה להאיר ושוב להסתגר בסטודיו במאבקי הקיום וההשרדות של אדם שכל חושיו חשופים כל הזמן מוכן להסתער על יצירתו בכל רגע    או : אוסף באופן אובססיבי עוד חומרים לעבודותיו הבאות. כל בדל מחשבה, כל מפגש עם הרחוב האמיתי או הוירטואלי הינם עוד פרט בקומפוזיציה של החיים שמטרתם מחודדת וברורה  - האמנות.

הסרט עוקב אחר שיטוטיו הוירטואליים של כהן גן אחר זהותו . זהו מעבר ממקום למקום בארץ ובעולם, דרך המקומות בהם עבר לצורך  ביצוע יצירה זו או אחרת במהלך חייו , כל מקום בו עצר בשיטוטיו הוא מקום משמעותי בחיפוש הזהות שלו עצמו ומעלה שאלות רלווניות לכל פרט בארץ..(תיעוד מדוקדק של מסע לאלסקה, נסיעה  ללוס אנג'לס, או ליריחו
בין כל נסיעותיו הויטואליות תהיה גם נסיעה לגרמניה שמתקיימת בזמן אמת בה מנסה כהן מגן לעמוד מול שואת אירופה תוך שהוא מחפש פתרונות לבעיית ההשפלה שספג אביו המרוקאי מיהודי אירופה שהיו בעצמם קורבנות ההשפלה מהנאצים.
דרך חשיפת הפרוייקט עליו הוא עובד היום , פרויקט מחקר בשם  "ארכיטקטורה של הרוע, הוא בונה מודל של הבונקר של היטלר, נוסע לשם לחפש את המקום עצמו, עושה שם עוד יצירת אמנות במקום עצמו ופוגש אמן גרמני בן הדור השני – אנסלם קיפפר (קיפפר -  אמן אקספרסיוניסט גרמני שבלט מאד בשנות השמונים והתקבל על ידי הממסד האמנותי בארץ בזרועות פתוחות חרף ה"גרמניות" של עבודותיו. הדבר עורר אז את כהן גן להצטלם עם שורה של תלמידיו כשבידו פתק ובו כתוב "קיפפר הוא האמן שהיטלר לא היה")

דבר אחד ברור שלמרות שעובדת היותו פליט יהודי ממרוקו, עולה ושבה ועולה לאורך כל הסרט ,  המקום היחיד אליו הוא לעולם לא יגיע הוא מרוקו .
למרוקו אין הוא מעונין להגיע  -  אין לו מה לחפש שם. זכרונותיו משם ברורים לו ואין לו שום צורך לאמת את מה שקיים בזיכרונו, נהפוך הוא  .ככל שעולה עובדת היותו מרוקאי יותר , נעשה ברור שלמרוקו הוא כבר לא שייך

בכל נדודיו ושיטוטיו הוא עובר ממקום למקום ובעצם בכל מקום מזוהים אותם אלמנטים שהם האלמנטים המרכיבים את הסטודיו שלו, אין חלונות, ישנו אותו שולחן כתיבה והוא מוקף באוסף של דברים מסוימים (עבודותיו, קרטונים, ספרים, וכו' כלומר מכל המקומות , המקום היחיד אליו הוא שייך הוא האמנות -  שם זהותו ברורה לו, ושם מרכז ההוויה שלו.

© 2013 by Dalit Sharon. All rights reserved.