מאמרים

אילן ויזגן / תכלת סמיכה עומדת 

 

    
על עבודותיה של דלית שרון
 

הצופה הנכנס לחלל גלריה "המומחה" בשכונת נווה צדק בתל-אביב עלול לטעות ולחשוב כי נכנס לאחת מעשרות הקומות באחד המגדלים הצומחים לאחרונה ברחבי העיר ומשנים את פניה ללא הכר. לאורך הקיר שמול הכניסה פעורים "חלונות" המחלקים את הקיר בגריד מדויק של פיסות שמים.

את המראה המוכר של מגדלים הצומחים בינות לבתים ישנים, בתהליכי הריסה או שיקום, משלימים ציורים גדולי ממדים המתארים חזית של בית הנתמכת בקונסטרוקציית מתכת.

חלק מהציורים אף ניצב בחלל בגלריה על קונסטרוקציות של ממש.

 

הקיר הארוך משובץ, כאמור, חלונות" בצורה אחידה וסימטרית. אך נדמה כי היוצרות התהפכו; לא חלונות יש כאן אלא ציורים, בדים מצוירים ומתוחים על מסגרת פנימית, תלויים על קיר לבן, מניפולציה של האמנית? הרי תפיסת הציור כחלון ממנו משקיף הצופה מעוגנת עמוק במסורת האמנות המערבית.וכאן יש לנו אשליה כפולה - ציור של פיסת שמים אובייקט ממשי תלוי על קיר תצוגה לבן) ריק מטאפורי). המושגים "מלא" ו"ריק", "יש" ו"אין" מתערבבים כאן ומחליפים תפקידים, נעים מקוטב אחד למשנהו עם  תנועתו של הצופה. ציורי הקירות הנתמכים בקורות מתכת ומשלימים את המיצב משחקים תפקיד דומה: מרחוק אנו רואים ציור גדול, בעל נוכחות ובעל גוף; מקרוב אנו מזהים כי מצע הציור אינו מצע הציור אינו מצע רגיל. במקום בד קנווס מסורתי יש כאן בד מחורר ומעוטר, מן הסוג המשמש לווילונות או מפות שולחן, בד בעל קונוטציות ביתיות, נשיות, הפוכות מן הרושם הגברי שיצר הציור בתחילה. בציור אחר נגלה כי המראה המתקלף של הקיר המצויר אינו אלא תוצאה של עיטור צבע בדוגמה פרחונית, עיטור מן הסוג שהיה קיים על קירות בתים רבים בשנות החמישים והשישים. אם כן, שוב שניות ואשליה כפולה.

 

במבט נוסף על הציורים יזהה הצופה התל-אביבי את חזית הבית שעמד בפינת הרחובות נחמני ומונטיפיורי ונהרס תוך שימור חזיתו בלבד. זמן רב עמדה החזית גלמודה, נתמכת בקורות מתכת כבקביים, ובתוכה קרועה רשת חלונות המחלקים את הקיר לאורך ולרוחב. החזית הזאת שימשה השראה לסדרת העבודות שיצרה דלית שרון בשנתיים האחרונות ואשר ההצבה הנוכחית בגלריה "המומחה" מהווה המשך ישיר לה.

 

הדימויים החדשים משתלבים היטב במכלול יצירתה של ד.ש, בעשור האחרון, והם מהווים נדבך נוסף בעיסוקה רב השנים בבעיות פנים-אמנותיות  (הפרספקטיבה, הקשר של היצירה לחלל בו היא מוצגת, מעמד הדימוי, הדיאלוג בין הציור העכשווי למקורותיו) וחוץ-אומנותיות (חירות האמן ומעמדו בחברה, אמנות בהקשר אישי מול אמנות בהקשר חברתי, עמדתה שלה כאשה יוצרת בתחום גברי במהותו(. קונסטרוקציות מתכת התומכות את בד הציור או נובעות ממנו הופיעו לראשונה בעבודותיה של ד.ש. לפני שנים אחדות, בסדרת ציורים שהתייחסה לפרספקטיבה הגיאומטרית שפותחה בתקופת הרנסנס באיטליה, ובמיוחד ל"הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. נדמה לי כי על-מנת להכיר את תנועתה של האמנית בזמן ובמרחב (המילים "זמן" ו"תנועה "מופיעות יותר מפעם אחת בעבודותיה) יש לסקור את עבודתה מראשיתה.

 

עבודותיה המוקדמות של ד.שרון מאמצע שנות השמונים נתנו ביטוי לחיפושים צורניים וצבעוניים שמושאי ההתייחסות שלהם מודרניסטיים במובהק. כבר אז פרצו הציורים את המסגרת ופלשו לחלל התצוגה, אל הקיר ואל הרצפה. כמו מיכאל גרוס ומיכאל גיטלין לפניה, ערערה ד.ש. על המסורת הרואה בציור חלון ממנו משקיף הצופה, וניסתה להקנות לעבודותיה נוכחות חובקת-כל. ערעור שכזה שואב את תוקפו מפעולתם של אמני אסכולת ניו-יורק ("האקספרסיוניזם המופשט") ואכן נראה כי שורשי אמנותה של ד.ש. נטועים בציור האמריקאי שלאחר מלחמת העולם השנייה, החל מג'קסון פולוק, דרך אמני ה)   hard edgeקנת נולנד, אלסוורת קלי, אל הלד, ואחרים] ועד לרוברט ראשונברג ואמני פופ כג'ים דיין ורוברט אינדיאנה.)

 

בזיקה לציור ה hard edge -   ד. שרון יצרה בסוף ‪שנות השמונים גם סדרת ציורי טורסו

פיגורטיביים, גדולי מימדיים ורבי העוצמה.‪  דמויות גבריות ונשיות על בדים גדולים גזורות ברובן

על-פי קוי המתאר של הגוף, נושאות עליהן את צלקות הקווים הגאומטריים ששימשו להכנתן. הדמויות  הגדולות מהחיים  מעלות על הדעת מיד את קולוסוס של גויה, ציור המתאר דמות גברית של ענק מאיים המייצג כוח מטאפיזי כלשהו  ולמרגלותיו המון רב של בני-אדם ובעלי חיים נסים לכל עבר. בסדרת עבודות זו ניתן לזהות את הניצנים לבעיות המעסיקות את ד.ש. עד היום: יחסי גדלים וקני-מידה פרספקטיבה, ייצוג גברים ונשים באמנות שאלת הזהות הגברות-נשית

וביטוי למאבק הפנימי של האמנית בין היסוד הנשי ליסוד הגברי, זיהויי יחסי הכוחות הגבריים-נשיים בחברה בכלל ובעולם האמנות בפרט, ומאבק מבפנים תוך כדי שימוש באסטרטגיות וכלים גבריים.

 

סדרת העבודות הבאה נוצרה בתחילת שנות התשעים ונקראה גבר-אישה-נשר  במרכז כל עבודה מופיעה דמות של ספק גבר ספק אשה או דמות של נשר  הדמות מוקמה במרכז העבודה בתנוחה המזכירה את ישו הצלוב אך גם את "האדם הוויטרובי" אותו ביטויי גראפי של לאונרדו לתיאוריו של האדריכל ויטרוביוס את גוף האדם כמערכת הרמונית של יחסי גדלים ומידות.  הדמויות שד.ש.  מחלקות בצורה  גיאומטרית את העבודה לשלושה חלקים שכן שתי הזרועות והגוף מחוברים לקווים גיאומטריים הנמשכים עד לקצה הציור

 

אם עמדתי קודם על היסוד הגברי והיסוד הנשי כשני מרכיבים הדרים בכפיפה אחת ואף משלימים זה את זה, בנפשה של דלית שרון. כאמנית, הרי נוסף כאן יסוד שלישי - ציפור, המסמלת את שאיפתו של האמן לעוף, לרחף בספירת הרוח והיצירה. לאונרדו, המסמל עבור רבים ובוודאי עבור ד.ש. את האמן הטוטאלי, האמין כזכור ביכולתו של האדם לעוף בכוח שריריו אם רק יחוברו לזרועותיו הכנפיים המתאימות  גם טטלין הרוסי היה מרותק מהאפשרות האנושית לעוף ואף תכנן מין דאון בצורת חרק המזכיר את מכונת התעופה של לאונרדו. הוא אף קרא לו לטטלין",שם שהוא צירוף שמו של האמן עם הפועל  "לעוף" ברוסית. וזכור גם שירו של בודלר הצרפתי "האלבטרוס", בו משווה המשורר את עצמו לאותה ציפור בעלת הכנפיים העצומות, שבמעופה היא נדמת כאצילה שבציפורים ואילו על הקרקע תנועותיה מגושמות ומסורבלות.

הנה, כך מסיים בודלר את שירו: "גם המשורר דומה לנסיך הענניםֿ/ רודף הסערה, לועג לכל איש-קשת/ בין קריאות-בוז, גולה הוא ביבשת/ כנפי -ענק את הילוכו מונעים"  (תרגום: ב. הרשב)

 

הסדרה "גבר- אשה- נשר" הובילה במהלך מתבקש לסדרת ציורים המתייחסים באופן ישיר וספציפי ל"הסעודה האחרונה" של לאונרדו, ובאופן  כללי יותר לרנסנס האיטלקי, שחידושיו ורעיונותיו שינו את פניה של האמנות

 

המערבית והם ממשיכים להשפיע עליה עד עצם היום הזה. אף כי כאמור ד.שרון התייחסה בעיקר ל"הסעודה האחרונה" של לאונרדו, ניכר בציוריה כי היא עשתה שימוש גם בדוגמאות אחרות, מוקדמות מעט יותר, של שימוש בפרספקטיבה הגאומטרית, למשל אצל פיליפו  ליפי ב"משתה הורדוס" ובגרסתו של אנדראה דל קסטניו ל"הסעודה האחרונה" , או בדוגמא מאוחרת יותר, ב"המשתה בבית לוי" של ורונזה  (כזכור, פליפו ברונלסקי הגה בתחילת המאה ה-15 את הפרספקטיבה הגיאומטרית שכה מאפיינת את תקופת הרנסנס ובה קווי הפרספקטיבה נפגשים ונעלמים בנקודה יחידה. ניתוח מתמאטי ותיאורטי שלה פורסם מאוחר יותר ע"י בטיסטה אלברטי).

 

 בציוריה ד.ש. נעלמו ישו והשליחים ונותר רק המבנה האדריכלי עם הדגשת קווי הפרספקטיבה. מעניין, עם זאת, לציין כי בציור אחד ישנו אזכור מטאפורי- גיאומטרי לדמותו של ישו: משולש אדום שווה-צלעות ניצב בנקודתה העלמות של קווי הפרספקטיבה במקום ישו הלבוש כותונת אדומה והיוצר בראשו הזקוף וזרועותיו הפרושות לצדדים צורת משולש, בציורו של לאונרדו. אם ניזכר בדמות שאיזכרה את ישו הצלוב בסדרת הציורים ‫"גבר-אשה-נשר", דמות שפירשתי אותה כמזוהה עם האמן (ולכן עם ד.ש. עצמה), נראה שדמותו של ישו מסמלת עבור דלית שרון כוח מטאפיזי, כוח רוחני המזוהה עם כוח נשי ולא גברי. סיוע לכך ניתן למצוא ברוב תיאורי ישו בימי הביניים ובתקופת הרנסנס. דמותו של ישו מעוצבת לעתים קרובות בקווים מעודנים, נשיים ואף בתנוחה ושפת-גוף נשיים. בהקשר זה, כנראה, ד.שרון משתמשת במשפט הלקוח מכתבי לאונרדו "כוח הוא ערך רוחני". משפט זה מופיע באחד הציורים המתייחסים  ל"הסעודה האחרונה" וגם בציור מסדרה מאוחרת יותר, ציורי ארונות הספרים.

 

 העיסוק המרכזי של דלית ש. בתקופת הרנסנס והחוטים הנמשכים מסדרת הציורים המתייחסים ל"הסעודה האחרונה" אל העבודות שקדמו להם ואל אלה שבאו אחריהם יוצרים את הרושם ששרון משתמשת בתקופת הרנסנס כמודל או מעבדה היסטוריים על-מנת להבין את תקופתנו אנו. ואמנם יש טעמים רבים להקביל את תקופת הרנסנס האיטלקי )המאות ה-15 וה-16) עם התקופה המודרנית בעולם המערבי (המאות ה-19 וה-20). שתיהן הביאו לשינויים מהפכניים בתחומי המדע והתרבות, החברה והפוליטיקה, בשתיהן התחזקו מאד המסחר והכלכלה ביחס לתקופות שקדמו להן, בשתיהן היו קפיצות נחשוניות מבחינה טכנולוגית ואדריכלית; המצאת הדפוס וגילוי היבשות אז הביאו למהפכה בהפצת הידע האנושי וידיעת העולם, כשם שהמצאת המכונה, המחשב וכלי-התחבורה בתקופה המודרנית הפכו את העולם ל"כפר גלובאלי". התמורות המהפכניות אז כמו בתקופתנו, השפיעו השפעה מכרעת, כמובן, גם על האמנות.

 

סדרת העבודות הסוגרת סקירה זו של עבודותיה של דלית שרון היא סדרת ציורים המתארים ארונות מדפים, ארונות מתכת מודולריים מן הסוג המצוי בארכיונים ובמחסנים רבים. בסדרה זו חוזרת ד.ש. ומתייחסת לאמנות המודרנית. בכלל נראה שהאמנית מבצעת מעין "תיווך" בין חקירותיהם של לאונרדו ובני דורו ביחסי-גדלים ומידות (הרמוניה) בציור הרנסנסי, לבין חקירותיו הדומות של יוזף אלברס, אמן הבאוהאוז שהיגר לאמריקה, בציור המופשט, בציורי הארונות אפשר לזהות את "ספריתו" האישית של האמן בן ימינו על-פי דלית שרון; ספרייה שצריכה להכיל כוח והתמדה (המזוהים בדרך-כלל עם גבריות) שמיוצגים בציורים ע"י אקדחים ומקדחות חשמליות, כישורי ביצוע המיוצגים ע"י מכחולים ומברשות, ידע היסטורי ומקצועי המיוצגים ע"י ספרים ומושגים כמו "שולחן ערוך" ו"אורח חיים"  (ספרי הלכה המתווים את הדרכים הנכונות והמפורטות לקיים אורח-חיים על-פי הדת היהודית), כושר ראיה והתבוננות המיוצגים ע"י משקפיים, וכן את הנתיבים והבחירות שעל האמן לעשות בדרכו המיוצגים ע"י סנדלי הליכה (סנדלים תמיד ולא נעליים, אולי כדי לרמז שכל האפשרויות פתוחות ושחירות האמן היא בלתי-מוגבלת.  

 

הנה כי כן, דלית שרון מדברת על אחריותו הכוללת של האמן, אחריות מוסרית, חברתית פוליטית; על חירותו של האמן ועמידתו לפני המחנה; על עיסוק מקביל ומפרה של האמן בתכנים אמנותיים וחוץ-אמנותיים. ברוח זו ניתן לפרש את ההצבה החדשה בגלריה "המומחה"  גם כביקורת על אופן קיומנו כאן, על מחיקת הישן והמסורתי לטובת החדש והמתקדם, על אי-לימוד לקחים מן ההיסטוריה, על תחושת הארעיות המלווה את קיומנו כאן כפי שהיא באה לידי ביטוי בבתיה המתפוררים של תל-אביב ובסמליות של חזיתות בתים קרועי-קירות ותמוכי-רגליים המזכירים תפאורה של מערבון ספגטי - אשליה של עיר מלוחות דיקט הנתמכת ע"י קונסטרוקציות עץ וקיומה מובטח לה רק עד לצילומי הסרט הבא.

 

אילן ויזגן, אוקטובר 1997