מאמרים

ניסים קלדרון / אצטדיונים 

 

מאמר לקטלוג התערוכה  ל"חללים אבודים", מאת דלית שרון ואלדד שאלתיאל


1.אצטדיונים
בחוץ יש אצטדיון. בתוך האצטדיון בנו דלית שרון ואלדד שאלתיאל אצטדיון אחר, או מבנה הדומה לו, והם מציעים לנו להתעכב על הדמיון. הם מציעים לנו להשוות בין האצטדיון הגדול שבחוץ לאצטדיון הקטן שבפנים.
אצטדיון הוא מבנה שמתאים מאוד להשוואה בין תקופה לתקופה, בין צורת חיים לצורת חיים. במהלך השנים שינינו לחלוטין את כל המבנים שאנחנו בונים: את הבתים שבהם אנחנו גרים, את הרחובות, את הכיכרות, את השווקים, את בתי התפילה,את בתי המרחץ, את התיאטראות. אבל את האצטדיון כמעט ולא שינינו: אותו מבנה אליפטי, אותו עיגול פנימי שבו משחקים השחקנים, אותם עיגולים שהולכים ומתרחבים, וגם הולכים ומתגבהים – שורות על גבי שורות של מושבי הקהל. אותם שמים פתוחים למעלה. אותם ממדי ענק: של שטח – כדי להכיל המוני בני אדם, ושל עוצמה – כדי שהמבנה לא יקרוס תחת כובדם. אותו תא כבוד לנכבדים (הקיסר או שדרני הטלוויזיה).
אם אצטדיונים שבנו דורות רחוקים זה מזה ותרבויות שונות זו מזו דומים כל כך – הם גם מספקים בסיס טוב לשאלה מה בכל זאת שונה בהם. מה מבדיל אצטדיון שבנו ישראלים בסוף ה-120 מזה שבנו רומים בתחילת המאה הראשונה? ואולי לא האצטדיון הוא שהשתנה, אלא האנשים המאכלסים אותו. מבנים הם לא רק אבן והנדסה של חוזק חומרים – משוקע בהם גם מה שהביאו אליהם האנשים שהשתמשו בהם. אנשים שהביאו גלדיאטורים לאצטדיונים שלהם הטביעו במבנה האליפטי הגדול משהו שונה לגמרי מהאנשים שמביאים אליו כדורגלנים או כוכבי רוק. את הארכיטקטורה העתיקה, והכמעט קבועה, של האצטדיון אנחנו מרגישים אחרת, תופסים אחרת, מדמיינים אחרת, אם מקיימים בו מלחמות שוורים או תחרויות של אתלטיקה קלה. בוודאי ובוודאי שאנחנו מרגישים אחרת אצטדיון אחרי שמלחמה, או אסון, או התרוממות רוח, עברו על הקהל שבא אליו. מה שקורה על כר הדשא מקרין על הדשא. ומה שמביאים איתם הצופים אל הטריבונה מקרין על הטריבונה.
אנשים תמיד הביאו אל אצטדיונים את הגוף המוכשר מאוד של הספורטאי שמתאמץ ונראה למרחוק. הם הביאו גם את הזכות של הקהל לצעוק ולקחת חלק נרגש בתהילה ובהפסד. לכאן  הם הביאו גם את האנרגיה שמפיקים זה מזה הרבה אנשים, שרוצים להיעשות קהל ורוצים להיטמע זה. אצטדיונים הם המקומות המובהקים של האדם המשחק. הוא משאיר את הרצינות התהומית שלו בבית. הוא בא אל ההמון כדי להירגע מהאינטימיות הלוחצת של בית-משפחה-עבודה. הוא נכנס לשעה-שעתיים אל עולם שבו שולטים חוקי משחק, שיש בהם גם הרבה הגינות וגם הרבה שעשוע. במשחק הניצחון הוא סמלי, לא רצחני (גם ניצחונות הדמים של הגלדיאטורים היו רק סמלים איומים למלחמות האיומות שהתחוללו בשדות הקרב). במשחק ההזדהות עם צד אחד, והשנאה לצד האחר, לא מובילות למלחמה. במשחק מקללים את השופט, אבל לא יורים בו. יש איזו קלות בסמליות שממלאת את חלל האוויר. אבל סמלים מושכים אליהם סמלים נוספים. סמלים שמחוץ לאצטדיון. סמלים שאנחנו מביאים אל המשחקים שלנו מהרצינות שלנו. סמלים של אלימות שאנחנו מכניסים לתוך סמלי המשחק.
את האצטדיון, שנבנה לפני אלפי שנים, אנחנו עושים לאצטדיון שלנו, לאצטדיון טדי. ואנחנו מחדירים לתוך הכדורגל ולתוך הטריבונות את הכעסים הישראליים שלנו, ואת המלחמות  שלנו, ואת התקוות שלנו כישראלים. זה מה שיש במיצב של דלית שרון ואלדד שאלתיאל: מה שאצטדיון טדי קלט מהסביבה הישראלית שלו, ומה שאצטדיון טדי מטביע בדגם הקטן שבתוך קרביו. האמנים מציעים לנו להיכנס אל האצטדיון הגדול ולהתבונן בו מחדש באמצעות האצטדיון הקטן.
  
2. לחץ
שרון בחרה לעבוד בעופרת. חומר כבד. חומר שמתכופף תחת לחץ. חומר רעיל. שאלתיאל בחר לעבוד בזכוכית. חומר שביר. חומר שקוף. חומר שלא מתכופף תחת לחץ. ארכיטקטים תמיד בנו עמודים מחומרים חזקים וקירות מחומרים פחות חזקים. בוודאי כשמדובר באצטדיונים שאמורים לשאת אלפי אנשים. פה הדברים הפוכים: העמודים שמחזיקים את דגם המיצב הם מזכוכית, ואילו השורות המעוגלות שנתמכות בעמודים הן מעופרת. הזכוכית מחזיקה את העופרת. אבל עד מתי?
אנחנו באים אל המשחקים כדי להשתחרר מהלחצים שלנו. ואילו כאן אומרים לנו האמנים שגם אל האצטדיונים שלנו, אפילו אליהם, אנחנו מביאים לחץ. העופרת נוכחת כל כך בחיינו, במלחמות שלנו, שאנחנו לא משאירים אותה מאחורינו כשאנחנו באים אל משחקי הכדור שלנו. הזכוכיות מתנפצות בפיצוצים הרבה כל כך, וקרוב כל כך אל האצטדיון, שגם בשעות הפנאי יש איום באוויר. כמה מהעיגולים הסימטריים של העופרת נמעכים כאן וקורסים, בלי תמיכה של עמודים. וכל עמודי הזכוכית מאוימים מהלחץ של העופרת הכבדה.

3. ריבוי
את המיצב הזה יצרו במשותף שני אמנים. הציפייה שיצירה אמנותית תהיה ביטוי של אישיות אחת לא מתגשמת כאן. שרון ושאלתיאל מציעים לנו לחשוב מחדש על הציפייה הזאת. האם היא הכרחית? האם היא נחוצה? האם היא נכונה בתוך אצטדיון טדי ב-2006?
שאלתיאל הוא דור שני לאמני זכוכית. אביו היה יוצר של ויטראז'ים. לא רבים מהאמנים הישראלים בחרו לעבוד בזכוכית. אולי משום שהזכוכית האמנותית קשורה בתודעתנו עם חלונות כנסייה. אולי משום שיהודים לא היו אמני זכוכית בעברם. הבן ניסה להתרחק מאביו ופיסל בחומרים אחרים, אבל אחרי שנים חזר אל הזכוכית. ויטראז'ים הוא לא עושה. אחת העבודות המרשימות שלו היתה בונקר מזכוכית. הוא לקח מהזכוכית את הממד הדקורטיבי ונתן לה את הממד המאיים שלנו - הבונקר שמתוכו אנחנו נלחמים. בונקר מזכוכית הוא מקום מקלט מהחומר השביר ביותר והחותך ביותר. הוא אבסורד. הוא סיוט. שאלתיאל מציע לנו לחשוב על האבסורד הזה, ולפקפק בהבטחה להגנה וביטחון.
אבל בונקר מזכוכית הוא לא רק זוועה שעשויה מחומר פוצע. הוא גם יכול להיות שקוף. אצל שאלתיאל הוא לפעמים שקוף. לפעמים אפשר להעביר דרכו אור. להביט לתוכו. להביט דרכו. לא תמיד הוא אפל. לא תמיד הוא מסתיר את מה שיש בו. שאלתיאל מבקש להאיר ולחשוף את הבונקר הקשה הזה, שהוא שלנו.
משהו מהבונקר הזה הוא מביא אל העבודה הזאת. הדגם שנבנה כאן דומה לרגע לאצטדיון ולרגע לבונקר. הזכוכיות הן לרגע עמודים של מבנה קשיח, מתכתי, מבוצר, מסוגר. אבל רגע לאחר מכן אנחנו נזכרים שבכל זאת מדובר במקום של משחק, גם של יופי. יש יופי באור שחודר מבעד לזכוכית אל פנים המיצב. יש גם עדינות בחומר השחור שמשתקף בזכוכית החלבית. יש אצילות בשחור-לבן שאינו נזקק לצבעים נוספים. יש בו גם גוונים משלו: השחור של העופרת נעשה לפעמים אפור, או לפחות מקבל הזדמנות להיראות כזה. דרך הבן שמתמודד עם אביו משהו מהתקווה והיופי שבוויטראז' מגיע אל מגרש טדי הלחוץ מאוד, הישראלי מאוד. משהו מהאור חודר.
שרון הגיעה אל המיצב הזה ממקום אחר. בעבודות קודמות היא ציירה והציבה בניינים. לרוב ישרי קווים, גיאומטריים, שיש בהם פשטות וחומרה. אין צורך ללכת רחוק כדי להגיע אל מקור העבודות: אלה בנייני הבאוהאוז ישרי הקווים ופשוטי הצורה שהיו גאוות הארכיטקטורה של היהודים החדשים בארץ ישראל. עד עצם היום הזה ישראלים רבים מוצאים את תמצית הישראליות, את כבודם העצמי, באותו ויתור של בוני הבאוהאוז בתל אביב של שנות ה-30 וה-40. על הידור, על קישוט, על סלסול, על בנייה לעשירים.
שרון הלכה אל התשתית הארכיטקטונית הזאת שלנו ושאלה מה קרה לה 70-60 שנה אחרי שהוקמה. היא לא שכחה לרגע שהדור שבא אחרי בוני הבאוהאוז הקדיש שנים למה שנקרא "ברוטאליזם". האדריכלים שאחרי התמסרו לבטון האפור, חשפו את שלד הבניין וביטלו את ההבחנה בין חזית לשלד. הם חשבו שהם עקרוניים יותר מקודמיהם, אבל הם היו גם פסימיים יותר. הם האמינו פחות ביופי פשוט. הם רצו לחשוף את היפה ואת המכוער יחד. לא במקרה הם פעלו בשנים שבהן אוטופיות התחלפו באכזבות.
שרון הלכה אל המבנים הפשוטים והסימטריים ושאלה בציוריה מה עבר עליהם. בעבודות שלה מופיעה החומרה הנזירית של הקווים הישרים. בלי חסד, בלי רכות, בלי גמישות. לפעמים הקירות הישרים אכזריים. הם מסתירים את האור. הם אוטופיה שהסתיידה ונותר ממנה רק איזה קושי ישראלי ליצור יופי, או לפחות להשאיר לו מקום. אבל תמיד יש גם איזה חריץ בחומה, שדרכו חודרת קרן אור של תקווה. בחלק מהעבודות היא אפילו מוציאה מהמבנים הסימטריים איזה יופי גיאומטרי ומופשט, איזו קלות, איזה כבוד להגיוני ולדמוקרטי.
מהמקומות האלה מגיעים שאלתיאל ושרון אל האצטדיון-בתוך-אצטדיון. ואולי זה המקום להוסיף עוד ממד בעבודתם. שניהם אמנים שלא האגו שלהם עומד במרכז יצירתם. יש מסורת נכבדת כזאת באמנות הישראלית. תמר גטר כתבה פעם: "אמנות מעולם לא העסיקה אותי כמתודה חווייתית, כסיפור אישי, או כביטוי של אישיות. היא כן מעסיקה אותי בכושר שלה 'לחשוב' ולתאר את התהליכים התרבותיים שבתוכם היא נוצרת" (מחשבות על ציורים, 1976-1989, קו, 10, 1990). אולי זאת אמירה מוקצנת גם לגבי הציורים של גטר עצמה. משהו חווייתי, ואישי, בהחלט מחלחל אליהם. אבל כשם שהבניינים פשוטי הקווים היו גאוותה של התרבות הישראלית, היה בה גם ממד שנזהר מהאגו החזק מדי, השתלטני, השופך את עצמו על עולם ומלואו. שרון ושאלתיאל מצטרפים לכיוון הזה. הם מציעים לנו לחשוב קודם כל על הסביבה שלנו, על האצטדיונים שלנו, ורק אחר כך למצוא בעבודות שלהם גם את האישיות שלהם.
לכן הם גם עבדו יחד. הדיאלוג בין שני אמנים עושה את היצירה, ולא רק האנרגיה האישית של אמן אחד. גם כדי לומר לנו משהו על פלורליזם בסביבה הישראלית. זה מיצב בירושלים בשנה שהיא לא שנת שלום ולא שנת מלחמה, באצטדיון שגם נהנים בו וגם שונאים בו, קרוב לאנשים דתיים מאוד וקרוב לאוניברסיטה חילונית, בין יהודים מהמערב ליהודים מהמזרח, בעיר שיהודים וערבים עוד לא הפסיקו לריב עליה. שרון ושאלתיאל בנו מיצב ששום דבר בו לא עשוי מחומר אחד, או נובע מרעיון אחד, או מתייחס לתרבות אחת.
אין שותפות קלה בין הזכוכית לעופרת. אין מסורת אחת שמחברת את הוויטראז' עם הבאוהאוז, אין חיבור זורם בין בונקר לבין כדורגל. הצופים והשחקנים שבאים לטדי, וגם האמנים והצופים שבאים לגלריה הקטנה שבתוך האצטדיון, מביאים איתם תרבויות שונות מאוד זו מזו. אבל הן לא מתקיימות בנפרד. הן השתנו בתוך לחצים משותפים. הן הורעלו בתוך מלחמות משותפות. הן יזדככו אם יחדרו אליהן קרני אור משותפות. העופרת עלולה לשבור את הזכוכית. אבל יש לה עדיין סיכוי להתקיים ליד הזכוכית. וגם ליצור יחד עם הזכוכית משהו חדש. לא בלי מתח. לא בלי חרדה. אבל גם לא בלי סיכוי. האצטדיון הקטן והמתפתל של שרון ושאלתיאל לא רוצה לקחת מהאצטדיון הגדול שמעליו את השמחה המשחררת, או לפחות את הסיכוי לה. הוא רק אומר שהדרך אליה קשה.

© 2013 by Dalit Sharon. All rights reserved.